פעם אחת עבר בודהה, יחד עם תלמידיו, ליד כפר שחיו בו שונאי בודהיסטים. כאשר הם קלטו את הקבוצה, יצאו מהבתים והתחילו לקלל את בודהה ותלמידיו. בתגובה,התלמידים של בודהה התחילו לכעוס וכבר היו מוכנים לענות לפורעים, אולם נוכחות המורה הרגיעה אותם.
ואז בודהה פנה אל תלמידיו ואמר להם שהם אכזבו אותו: "אנשי הכפר עושים את מעשיהם, הם כועסים הם חושבים שאני אויב של הדת והתרבות שלהם, הם מקללים אותי. אבל למה אתם כועסים? למה אתם מגיבים בצורה כזאת? נתתם לאנשים האלו לנהל אתכם. אתם תלויים בהם!".
אנשי הכפר היו המומים ובשקט ששרר בודהה פנה אליהם: האם אמרתם כל מה שרציתם? אם לא, אז תהיה לכם הזדמנות נוספת להגיד לי את זה, כאשר נעבור בדרך חזרה."
אנשי הכפר ענו לו: "אבל קיללנו אותך. למה אינך כועס עלינו?" ענה הבודהה: "אתם אנשים חופשיים. מה שעשיתם זאת זכותכם. איני מגיב על זה, כי גם אני אדם חופשי. שום דבר לא יכול להכריח אותי להגיב ואף אחד לא יכול לנהל אותי. המעשים שלי נובעים אך ורק ממצבי הפנימי.
ואני רוצה לשאול אתכם שאלה. בכפר הקודם אנשים אהבו אותנו וכיבדו אותנו בפירות ובממתקים. אבל אמרתי להם שאנו כבר אכלנו ואנחנו לא זקוקים לאוכל שלהם, כי לא ניקח אותו אתנו לדרך. ועכשיו אני שואל אתכם מה הם יעשו עם הפירות והממתקים הללו?"
"כנראה הם יחלקו את זה למשפחות שלהם" ענה מישהו מהקהל.
"ומה יהיה עם הקללות שלכם? אני לא לוקח אותם! אם אני מחזיר את הפירות ואת הממתקים – הם צריכים לקחת אותם הביתה. אז אם אני לא לוקח את הקללות שלכם – קחו אותם הביתה ועשו איתם כרצונכם!"